1. הריק

הגשם של אוקטובר לא ירד באותו ערב; הוא הלם. הוא הכה בזגוגיות הכהות של אולם 303 בבניין שנקר לפיזיקה כמו אלפי אצבעות קטנות, קפואות ונואשות שמנסות להיכנס פנימה. זה היה יום שלישי, השעה הייתה שמונה ושבע דקות בערב, והאוניברסיטה הייתה כמעט ריקה. המסדרונות הארוכים והמבריקים, שבדרך כלל המו בסטודנטים ממהרים ורעש של מכונות קפה, עמדו דוממים, שטופים באור פלורוסנט צהבהב וחולני.

אנחנו היינו השרידים. חבורה קטנה של שבעה סטודנטים שנרשמו לקורס בחירה בשם המעורפל "פרדוקסים בזמן ומערכות מורכבות". אף אחד לא באמת הבין את הסילבוס, אבל השמועות על פרופסור אליהו שלום היו מספיק חזקות כדי למשוך אותנו לשם. אמרו שהוא גאון שאיבד את דרכו. אמרו שהוא פיצח משהו שאסור היה לפצח. אבל הערב, הכיסא שלו היה ריק.

זה היה הסימן הראשון שמשהו יצא מאיזון. בשלוש השנים שאני לומד כאן, פרופסור שלום מעולם לא איחר. הוא היה אדם שחי לפי השעון האטומי; הדיוק היה הדת שלו, והאנטרופיה הייתה האויב. הוא נהג להיכנס לכיתה בדיוק ב-19:55, למחוק את הלוח בתנועות מדודות, ולסדר את הדפים שלו בערמה סימטרית מושלמת, מקבילה לקצה השולחן. אבל הערב, הלוח נשאר מלוכלך במשוואות כימיות של המרצה הקודם, והפודיום עמד יתום. גרגירי אבק ריקדו באלומה של המקרן שדולק סתם כך, מאיר מסך כחול וריק.

"הוא לא יבוא," אמר אבי. הוא ישב שורה לפניי, נשען לאחור בכיסא הפלסטיק הלא נוח, ומסובב עט מתכת כסוף בין אצבעותיו. הקליק-קלאק של העט היה הצליל היחיד בחדר מלבד התיפוף המונוטוני של הגשם. "חבל על הזמן שלנו. בואו נחתוך."

מיכל, שישבה בפינה הכי חשוכה של האולם, הרימה את המבט מהלפטופ שלה. האור הכחלחל של המסך השתקף במשקפיים שלה, מסתיר את העיניים, אבל הקול שלה היה חד. "הוא יבוא, אבי. הוא פשוט... מתעכב."

"מתעכב?" אבי גיחך, אבל החיוך לא הגיע לעיניים שלו. הוא היה עצבני. כולנו היינו. הייתה באוויר תחושה של חשמל סטטי, כאילו עומדת לפרוץ סופה בתוך החדר, לא בחוץ. "שמעתם מה קרה בקומה מינוס אחת שעתיים לפני?"

אף אחד לא ענה. אבי המשיך, מנמיך את קולו ללחישה דרמטית. "השרתים של המעבדה הקוונטית. אומרים שהייתה שם נפילת מתח ששרפה שלושה מעבדים. אבל הטכנאי אמר שזה לא היה קצר חשמלי. הוא אמר שהמעבדים פשוט... התאפסו. כאילו מישהו מחק להם את הזיכרון פיזית."

רציתי להגיד לאבי שהוא רואה יותר מדי סרטי מדע בדיוני, שהעולם האמיתי משעמם הרבה יותר, ושפרופסור שלום בטח נתקע בפקק באיילון בגשם הזה. פתחתי את הפה כדי לדבר, אבל אז הדלת נפתחה. לא, היא לא נפתחה – היא הוטחה אל הקיר.

2. הכניסה

פרופסור שלום עמד בפתח. לרגע אחד, לא זיהיתי אותו. האיש שתמיד לבש חליפות מחויטות ומגוהצות נראה כעת כמו ניצול של אסון טבע. המעיל האפור שלו היה ספוג מים, מטפטף שלולית כהה שהלכה והתרחבה על הלינוליאום הבהיר. השיער האפור שלו, בדרך כלל מסורק בקפידה לאחור, היה פרוע ודבוק למצחו בזיעה קרה. התיק שלו היה תלוי על כתפו ברישול, פתוח למחצה, וניירות הציצו מתוכו כאילו נדחפו לשם בחופזה.

אבל העיניים... אלו היו העיניים שהפחידו אותי. הן התרוצצו בחדר, סורקות כל פינה, כל חלון, כל צל, כאילו הוא לא נכנס לכיתה ללמד, אלא חיפש בונקר למסתור. הוא נכנס פנימה וטרק את הדלת אחריו. המפתח הסתובב בחור המנעול ברעש מתכתי חד. ננעלנו בפנים.

"ערב טוב?" ניסיתי לשאול. הקול שלי יצא מהוסס, נבלע בחלל החדר.

הוא לא ענה. הוא צלע לכיוון הלוח, מתעלם מאיתנו לחלוטין. הוא תפס את הספוג ומחק את המשוואות הכימיות בתנועות אלימות, רחבות, משאיר שובל רטוב על הלוח הירוק. אחר כך הוא לקח גיר לבן. היד שלו רעדה כל כך שהגיר נשבר בנקישה חזקה ברגע שהוא נגע במשטח. חתיכה קטנה של גיר עפה לרצפה. הוא לא עצר. עם השבר שנותר בידו, הוא כתב שלוש אותיות גדולות, עקומות וחורקות:

הוא עמד שם רגע, גבו אלינו, הכתפיים שלו עולות ויורדות בנשימות כבדות. ואז הוא הסתובב. "תשכחו את מה שידעתם," הוא אמר. הקול שלו היה צרוד, נמוך, כאילו לא דיבר ימים שלמים. "תשכחו את ניוטון. תשכחו את החוק השני של התרמודינמיקה. תשכחו את איינשטיין."

הוא התקרב לשורה הראשונה, נשען בשתי ידיים על השולחן של אבי. אבי נרתע לאחור, העט נשמט מידו וגלש על הרצפה. "לימדו אתכם שהזמן הוא נהר," הפרופסור לחש, וריח חזק של גשם, טחב ופחד נדף ממנו. "שהוא זורם ממקום אחד – העבר, אל מקום אחר – העתיד. שאי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים. שקר. הכל שקר."

הוא הזדקף והצביע על האותיות שעל הלוח. "הזמן הוא לא נהר, רבותיי. הזמן הוא גל. ומה קורה לגל כשהוא פוגע בקיר אטום?"

הוא הסתובב אלינו. "תשכחו את מה שידעתם," הוא אמר, קולו צרוד. "לימדו אתכם שהזמן הוא נהר שזורם קדימה. שקר. הזמן הוא ספירלה שחוזרת על עצמה."

הוא התקרב לשורה הראשונה, נשען בשתי ידיים על השולחן של אבי. "ועכשיו, אנחנו הולכים לבדוק אם הדופק הזה עדיין פועם."

הוא הביט בי. הרגשתי שהוא מחכה לתשובה. "הוא... הוא חוזר אחורה?" גמגמתי. "הוא משתקף?"

"בדיוק," הפרופסור חייך, אבל זה היה חיוך שבור. "הוא משתקף.

Reflective Time Model.
המציאות שלנו היא לא הקרנה חד פעמית. היא הד. היא חזרה אינסופית של נתונים שמתנגשים בקיר המציאות וחוזרים אלינו."

3. הניסוי

הוא חזר לשולחן המרצה ושלף מתוך התיק הרטוב קופסה שחורה קטנה. נורה אדומה הבהבה עליה בקצב לא סדיר, כמו דופק של חיה גוססת.

"אנחנו הולכים לבצע ניסוי," הוא הודיע. "אנחנו הולכים להוכיח שהעתיד כבר קרה, ושמה שאנחנו חווים כ'הווה' הוא רק הזיכרון של המערכת שמנסה לתקן את עצמה."

"אני צריך מספרים," הוא פקד. "אל תחשבו. תזרקו. המערכת צריכה קלט אקראי."

דממה השתררה בכיתה. הסתכלתי על מיכל. הפנים שלה היו חיוורות.

"נו!" הוא צעק, והאורות בכיתה הבהבו. "תנו לי נתונים!"

" 24," אבי פלט. "היום בחודש."
" 1985," מיכל אמרה. שנת הלידה שלה.

הרגשתי לחץ בחזה. "שבע," אמרתי. סתם מספר.

הפרופסור הקיש את הספרה האחרונה. האצבע שלו רעדה מעל כפתור ה- ENTER. הוא לחץ.

הקופסה השמיעה זמזום צורם. המסך הגדול שעל הקיר ריצד. ואז, הכל עצר. המסך נצבע בירוק בוהק. מספר אחד הופיע עליו. גדול. יציב. בלתי אפשרי.

"זה לא הגיוני. ההסתברות היא אחת למיליארד," מיכל לחשה.

"ההסתברות מתה," הפרופסור אמר. "המחזוריות נסגרה."

הדבר הראשון שנעלם לא היה האור, אלא התחושה של המרחב. ברגע אחד, הקירות של אולם 303 כאילו קרסו פנימה ונצמדו אלינו. בחושך שנפל עלינו, המושגים "קרוב" ו"רחוק" איבדו כל משמעות.